בני אדם לא פעם סוחבים אם הרבה כעסים בחיים, ואם נתאר לעצמנו אדם שמנסה לרוץ מאד מהר אבל יש לו אבנים כבדות שהוא צריך לסחוב אותם, הוא ירוץ הרבה יותר לאט ויתעייף הרבה יותר מהר מאדם רגיל שרץ ללא אותם אבנים על הכתפיים.

כך גם כשאנחנו סוחבים אתנו כעסים, אנחנו לא יכולים להרגיש מספיק שמחים, אנחנו לא יכולים להרגיש מספיק קשר לאנשים אחרים, אנחנו לא יכולים לראות תקווה ואור בקצה המנהרה.

בני אדם אולי פגענו בנו וקשה לנו לסלוח להם, אנחנו אומרים הם פגעו בנו מאד, לא מגיע להם שאני אסלח להם, לא מגיע להם שאני אתפייס אתם
אולי אפילו לא כדאי לסלוח כי אם אני אסלח למשהו אחר הוא יחזור על אותם דברים וימשיך עוד ועוד לפגוע בי.

אם אני אסלח לאחר הוא עוד עלול לראות את זה כחולשה שלי ולנצל את זה נגדי.

ובכלל זה לא הוגן לסלוח למשהו אחר כי אני צודק והוא טועה.

אנחנו לא חייבים לסלוח ואנחנו יכולים בהחלט להסתובב על הכעסים בלב, כי העולם לא הוגן כי העולם לא צודק כי העולם לא מעריך את מה שאנחנו עושים בשבילו. אבל מצד שני חשוב לזכור שהאדם שכמעט הכי סובל מהכעסים זה לא האדם שכועסים אליו אלא הכועס עצמו.

התפרצות רגש הכעס אמורה להימשך עד דקה וחצי, אבל זו התפרצות חזקה כל כך עד כדי כך שלוקח לנו לפעמים בין חצי שעה לשעה להירגע מהמחשבות שעוברות לנו בראש שמלבות את הכעס יותר ויותר.

תוחלת החיים של כעס זה דקה וחצי, אבל הכעס זוכה לחנינה ולאריכות יותר של זמן בגלל המחשבות שלו.

וכך אנחנו לא מאפשרים לכעס להתכלות אלא הופכים אותו לכעס גדול יותר ויותר, בלי לשים לב עם המחשבות שלנו אנחנו מתדלקים את הכעס יותר ויותר בעזרת סיפור שאנחנו מספרים על דברים איומים ונוראים שעשו לנו, ואז במקום שהכעס יימשך דקה וחצי וייעלם אל האין, הוא יכול להימשך גם חצי שעה, שעה וימים ואפילו עשרים שנה.

הניפוח, ההגזמה, ההעצמה וההפרזה הופכים כל דבר שאנחנו מספרים לעצמנו לסיפור עסיסי מאוד על עוול קשה מאוד, שמצדיק מאבקי כוחות ממושכים, התכנסות, השתיקה הזועמת, טריקות דלת תגובות קיצוניות כאלה לא מאפשרים לאדם.

כעס הוא רגש קצר שבא והולך, עדיף שלא יגיע אבל כשהוא מגיע אז בסדר שהוא במינונים האלה.

וגם מה שאמרו חז"ל כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, זה לא מדוייק, המקור לכך הוא בדברי הגמרא מסכת שבת ושם נאמר שהמקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד .

והרמב"ם כותב בהלכות דעות (פ"ב ה"ג): "אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים", והמקור היחיד שמצא לכך בעל הסדר למשנה, מחבר הספר זה בנו של בעל מחצית השקל המקור לדברי הרמב"ם זה דברי הגמרא במסכת שבת משמע שהכעס שהוא כעבודה זרה כאשר הכעס הוא כעס של שובר כלים בחמתו אדם שמפזר את מעותיו בגלל הכעס, אדם כזה עלול להגיע לעבודה זרה, אבל כעס חד פעמי שמתפרץ האדם הזה לא נקרא כעבוד עבודה זרה וגם המשנה בפרקי אבות אומרת שחסיד הוא מי שהוא קשה לכעוס ונח לרצות וכבר אמרו המפרשים שלא כתוב שהחסיד הוא זה שלעולם לא כועס אלא זה שמידי שהוא קשה לכעוס, זו לא תופעה מצויה אצלו.

אז אם עשו לנו משהו שלא אהבנו, והתגובה שלנו הייתה דקה וחצי של כעס זו תגובה שהיא בסדר ואפשר במהירות להתפייס, כי בהרבה מקרים מהו הפיוס? פיוס זה רגעי קסם שבהם אנחנו מצליחים לשחרר את עצמנו מכל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו בראש, כמה ההוא רע כמה ההוא לא טוב, כמה ההוא לא יעיל כמה רע הוא עשה לי, ויכול להיות שהאדם האחר באמת פגע בנו, יכול להיות שהאחר באמת העליב אותנו ויכול להיות שהאחר באמת מאיים לפגוע בנו וצריך להיזהר בשביל לא להיפגע בכל זאת הכעס לא אמור להישאר הרבה זמן כי הפיוס של האדם עם האדם האחר זו ההבנה שיש הבדל בין המציאות לבין הדמיון, בין מה שנעשה לבין מה שנדמה לי שעשו לי, בין הנזק לבין ההגזמה של הנזק שנעשה לנו.

הכעס מגיע כשאנחנו מרגישים חסרי אונים, מול משהו בעבודה, מול משהו בקהילה מול משהו במשפחה היכולת להתפייס מגיע כשאנחנו מבינים שאנחנו לא כל כך חסרי אונים.

ובני אדם יכולים להיזכר בהמון וויכוחים מריבות חששות שהיו להם בעבר שלהם כמה חשבו שהמצב הוא חסר אונים ואין סיכוי להתקדם ולהתפתח והמצב רק יהיה גרוע יותר ויותר וכמה חודשים לאחר מכן הם בכלל לא זוכרים על מה הייתה המריבה כי המצב לא היה כל כך מאיים וכל כך רע כמו מה שהיה נדמה בדמיון באותו זמן.

אדם חלש נפשית זה אדם שמאבד שליטה כשהדברים לא מסתדרים כרצונו, ואדם חזק שולט בעצמו גם במצבים שהם לא כמו שהוא תכנן. זה ההבדל בין אדם חזק ואדם חלש.

לאנשים שיש שליטה עצמית יש אותם רגשות שיש לחסרי שליטה עצמית.

גם הם יכולים להרגיש זעם אדיר, גם הם יכולים להרגיש רצון אדיר להתפרץ, וגם הם יכולים להרגיש רצון חזק לשבור משהו או לקום וללכת, ובכל זאת הם לא עושים את זה, למה ? כי יש להם בגדול תחושה שהם תמיד יהיו בשליטה, בסוף הם ייסתדרו וייתמודדו עם כל מצב, להיות בעל שליטה עצמית זה לא רק להיות אדם שמצליח לעצור רגש מתפרץ, ובדרך כלל אותם אנשים שיש להם רגש מתפרץ והם מנסים רק לחסום אותו ולהתעלם ממנו, הם לא אנשים עם שליטה עצמית אלא אנשים שחונקים את עצמם רגשית, וזו שאלה של זמן עד שהם ייתפרצו על האנשים סביבם, או שהם אנשים שהם לא מתפרצים אלא מרוב שהם חונקים את הרגשות שלהם, הרגשות שלהם כבר לא עובדים כל כך, הם אנשים אדישים יותר, אנשים שאומרים כל כל דבר זה יעבור וזה זמני לא בגלל עודף חכמה וסבלנות אלא בגלל עודף אפטיות ואדישות וניתוק שלהם מעולם הרגשות שלהם. אנשים שיש להם שליטה עצמית אלה אנשים שבכל סיטואציה מחפשים מה אפשר לעשות ולא כמה המצב רע

בעלי שליטה עצמית ממוקדים איך להשיג את התוצאות האפקטיביות ביותר בכל מצב, לכן הם לא עושים משהו מתוך דחף.

הם מודעים לכך שבזמן כעס אין שכל, והם יודעים להכניס את עצמם למצב של השהייה כדי לפעול בחוכמה יחסית טובה יותר מאשר המצב של זמן כעס.

בעלי שליטה עצמית לא “מחזירים” על מילים קשות שנאמרות להם, ולא מתגוננים מפני מתקפת ההאשמות של השני, כי הם לא מרשים לעצמם להיות הד של השני הם מראש לא נכנסים למאבקי כוחות, אדם שיש לו שליטה עצמית זה אדם שהוא מפחד להתפייס עם האחר וזה אדם שהוא לא כל הזמן עסוק בלהוכיח לאדם האחר, כי מי שמחפש להוכיח לאדם האחר מי צודק הוא אדם שמחפש מאבקי כוחות, מי צודק ומי לא צודק.

אנשים שמחפשים להתפייס הם לא אנשים שרוצים להוכיח שום דבר. הם לא רוצים להוכיח שהם צודקים יותר, חזקים יותר או חכמים יותר. הם רק רוצים להשיג מצב טוב יותר.

לכן גם בוויכוחים עם הצד השני הם לא עסוקים בעבר מה היה ואיך היה אלא ממוקדים בהווה מה כעת אפשר לעשות.

מי שמפחד להתפייס עם האחר בצורה בוגרת ונכונה הוא סוג אדם שבכל קונפליקט מבין שצריך למצוא פשרה.

לכן הם לא מנסה לנפץ את הביטחון העצמי של השני ולהכניע אותו, אלא הוא מנסה למצוא פתרון יחד אתו.

אדם שיש לו שליטה עצמית, אדם שלא מחפש להתגרות ולהיכנס למאבקי כוחות הוא אדם שלא רק שולט בעצמו אלא בעיקר הוא יודע לשלוט במצב ובכל מצב הוא יחפש מה בידיים שלו לעשות כעת.

ואדם כזה הוא אדם שיש לו מודעות גבוהה יותר והרגשות שלו לא מפריעים לו לחשוב בהיגיון, וזה מה שהופך אותו למוביל אל עולם הפיוס וההבנה והאנשים האלה הם בסוף המנצחים, והאנשים שמחפשים שוב ושוב מאבקי כוחות הם אנשים עם אשלייה שאפשר להכניע ולהשפיל בני אדם, אלו אשליות שייתנפצו להם כשאותם אנשים שהם ניסו להכניע ולהשפיל עוד יחזירו לו בסיבוב הבא,

בשביל להגיע לפיוס צריך להגיע להרבה ענווה וענווה זו היכולת לא להיות שיפוטי, יש אנשים שהם משלים את עצמם בחכמה יתירה, הם יודעים לקרוא בני אדם הם יודעים להבין בני אדם הם יודעים להבין מה היה בעבר שלו ולכן הם יודעים למה הוא פועל איך שהוא פועל, אפשר לאמר על משהו הוא גדל כילד יחיד ולכן הוא מפונק בחיים שלו, אבל אפשר גם הפוך לאמר בגלל שהוא גדל כילד יחיד הייתה לו הרבה פחות תמיכה ועידוד מאחים ואחיות ולכן הוא בכלל לא מפונק, ואולי הוא מפונק בתחום מסויים בחיים אבל לא בתחומים אחרים בחיים.

האדם השיפוטי זה האדם שמרגיש שהוא מעל כולם והוא יודע ומבין את בני האדם ויכול לשפוט אותם ולקבוע מי הטוב ומי הרע ומי הבינוני, הוא אדם שיהיה קשה להתפייס אתו, כי הוא תמיד עושה טובה שהוא מתפייס, וגם ההתפייסות שלנו אתנו היא מאמץ גדול בשבילו אבל הוא ישדר הכל בסדר "אני מוכן להתפייס"… והאני מוכן להתפייס אלה מילים שמקפלות בתוכן, אני מוכן לתת לך עוד הזדמנות אבל הפעם אסור לך לטעות וזו פעם אחרונה שאני יורד ממקומי הגבוה אליך הקטן זו לא התפייסות זו קריאה למלחמה ולמאבקי כוחות בצורה אלגנטית

אדם שמחפש להתפייס זה לא אדם שמחפש לתקן ולשפר את האדם האחר, אלא אדם שעסוק בלראות מה בידיים שלו לשפר ולעשות בשביל לחדש ולשפר את הקשרים, יש בני אדם שמתנהגים כאילו בענווה, זו ענווה שהם אומרים שהם מבינים את האדם האחר ומקבלים את האדם האחר אלא שהם מחפשים לראות מתי הוא יישתנה מתי הוא יעשה שינוי בחיים שלו.

אי אפשר להחמיץ את ההבדל בין ענווה אמיתית לענווה מזוייפת.

ענווה מזויפת היא נסיון תיקון האדם האחר, ענווה אמיתית היא תיקון של עצמנו. ענווה מזויפת היא להגיד לשני מה הוא צריך לחשוב ולהרגיש, ענווה אמיתית היא ללמוד מה הוא חושב ומרגיש.

ענווה מזויפת היא פסילת דעותיו של השני, ענווה אמיתית היא בדיקת הדעות שלנו. ענווה אמיתית היא השער לפיוס אמיתי בין בני אדם.

עוד נקודה חשובה הרבה אנשים חושבים שצריך קודם להרגיש ואז לסלוח, וזה הפוך הרצון לסלוח מתחיל כהחלטה שאנחנו מעוניינים להגיע לידי פיוס ומחילה עם הזמן נרגיש שלימים עם ההחלטה יותר ויותר, לא לחינם אנחנו לא לגמרי מזדהים עם היכולת לסלוח, זה בגלל שנפגענו והנפש שלנו מרגישה שאם היא תסלח בבת אחת היא תהיה חשופה לפגיעה פעם נוספת, ולכן רק אחרי שנחליט לסלוח עם הזמן לאט לאט הנפש שלנו גם תרשה לנו להזדהות עם רגש הפיוס והמחילה עם הזמן היא תרגיש שהיא פחות ופחות מאויימת וכך היא יותר ויותר תאפשר לנו להזדהות עם הסליחה והמחילה

חשוב שנזכור שכשאנחנו סולחים אנחנו לא מתעלמים מהפגיעה שפגעו בנו, המחילה לא מקטינה את הכאב וגם לא תמיד נכון לנסות לחפש כל מיני תירוצים לאדם שפגע בנו, יכול להיות הוא פגע בנו והוא התכוון לפגוע בנו, והמחילה שלנו אליו היא ההבנה שאנחנו לא עסוקים בו כמה הוא רע או לא נעים או לא צודק, אלא אנחנו עסוקים בדברים אחרים, מחילה יכולה להיות גם בצורה שבה אנחנו לא נחזור להיות חברים של אותו אדם שפגע בנו, אנחנו מוחלים אבל גם לא רוצים להיות בקשר יותר בשביל לא להיפגע יותר, אולי גם נהיה מוכנים להעניק לו מידי פעם ואפילו נעשה מאמץ בשבילו, העיקרון הוא שאנחנו לא במחשבות שלנו נהיה עסוקים שוב ושוב בו וכמה הוא רע אלא בעצמנו ובדברים החשובים לנו בחיים.

כי צריך לזכור שהיכולת לסלוח לאדם האחר היא לא רק טובה בשבילו אלא גם טובה בשבילנו, אנחנו משחררים את עצמנו ממשא כבד רגשי שנמצא בלב שלנו.

ואם אנחנו רוצים שמשהו אחר ייסלח לנו, חשוב שלא נכריח אותו לסלוח לנו, חשוב לאמר לו שאנחנו מצטערים על מה שעשינו ואנחנו נותנים לו את הזמן שלו להחליט מתי הוא מרגיש שהוא יכול לחזור לשגרה.